אנרגיה לא נעלמת או מתפוגגת אלא רק מחליפה צורה. למעשה, מאז המפץ הגדול, היקום הוא אותה מאסה, שרק משנה את צורתה ואת מצב הצבירה שלה. אלה ליטביץ חוזרת אל המרחב הקדום של ים המלח והר סדום, אזור שרוחות הבריאה עדיין מנשבות בו. היא בוחנת את החומרים שהיא מוצאת בו כמצויים בעיצומו של שינוי, שהפעולה האמנותית יכולה להשתתף בו. הפסלים של ליטביץ אינם חפצים דוממים אלא גושי חומר בשינוי מתמיד, וגם בעודך קורא.ת את השורות הללו, התערוכה משנה באטיות את צורתה: מי מלח ניגרים, פטינה נוצרת, מגנזיום מתחמצן. כמו הגוף האנושי, ים המלח והיקום כולו, גם האמנות שרויה בתהליך בלתי פוסק של התהוות לכדי משהו אחר.
תהליכי ההתהוות הם אלימים: כוכבים מתפוצצים, חומרים ממוססים אלה את אלה, וכוחות מנוגדים כמו נאבקים זה בזה. ברקע המאבק החומרי הטבעי הזה נשמעים הדי המלחמה האנושית האולטימטיבית, מלחמת הטוב המוחלט ברע המוחלט. לצלילי חצוצרה, עבודת הסאונד של ליטביץ מפרשת את הנבואה על מלחמת בני אור בבני חושך כפי שתוארה במגילות מדבר יהודה. הכאוס של המלחמה מפורר תרבויות לרכיבי יסוד ומחזיר אותן למצב קדמוני. תשוקתם של בני אדם למלחמה היא אולי מן הקבועים הבודדים בעולמנו, וכך גם התקווה האנושית שמתוך התוהו ובוהו יבקע האור.
אלה ליטביץ,נ' 1982, חיפה; חיה ביפו. העבודות באדיבות האמנית; Harlan Levey Projects, בריסל; וגלריה אלכסנדר לוי, ברלין
אוצר: קובי בן-מאיר
